דיוויד רוברטס, צייר סקוטי מחונן, מהחשובים שבציירים האוריינטליסטים אשר פעלו בא"י במחציתה של המאה -19, מציג את המגדל והמצודה כמבנה מונומטלי כפי שנצפה מתחתיתו של גיא בן הינום, כך גם בוליה של ממשלת המנדט הבריטי אשר הוקדשו לאתריה הקדושים של פלסטינה, לצד כיפת הסלע, קבר רחל. תלמידיו המסורים של בוריס שץ מייסד בצלאל ימשיכו מגמה זו וינציחו את המגדל, אשר נבנה כצריח מסגד עות'מני למן המאה ה-17 ושכמובן לא זכה לראות את זיו פניו של המלך הגינגי הגדול. מושפעים מקסם האוריינט אך גם חדורים תחושת לאומיות מתחדשת ינציחו את המגדל בשפע עבודות אומנות, מלאכה ומזכרות, ויטעינו בו משמעות לאומית מחודשת.
בניגוד לדימוי המוחצן והמושך של מגדל דוד ומקטע החומה העוטף אותו, לא רבים מכירים את צידו הפנימי - הלא היא מצודת העיר ההיסטורית. המצודה הינה מתחם מבוצר אשר שימש כמרכזה השלטוני והצבאי של העיר לאורך דורות רבים בנקודה האסטרטגית החשובה והגבוהה בעיר, בצמוד לשער יפו ומעל לגיא בן הינום בו ממוקמת בריכת הסולטן.
שושלת המלוכה החשמונאית היתה כנראה הראשונה לבצר את האזור כחלק מ"החומה הראשונה" – אחת מתוך שלוש חומות האבן בעלות שהגנו על ירושלים בימי הבית השני, במאה השניה לפנה"ס, לפני ג-2200 שנים.
המלך הורדוס, הנודע מזכות מפעלי הבניה המונומנטלים שהקים, עיבה את המצודה והקים בה שלושה מגדלי שמירה אימתניים, אחד ממהם, מגדל פצאל, הקרוי על שם אחיו של המלך, שרד עד ימינו אנו ומרום גגו תצפית מופלאה על גגותיה של העיר העתיקה. לאחר מותו של הורדוס וחורבן בית המקדש השני שימש המתחם כמעוז הצבא הרומי וכמגורי נזירים.
כיבושה של ארץ ישראל ע"י המוסלמים במאה -7 לספירה והפיכת ירושלים לאתר עליה לרגל, השלישי בחשיבותו לאחר מכה ומדינה, הפיח רוח מחודשת במצודת העיר אשר בוצרה מחדש וחזרה לתפקוד מלא כמגינת העיר משך מאות שנים עד כניעתה בפני הצבא הצלבני ב-1099. הצלבנים, בני אירופה, אשר הגיעו ללוונט להציל את אתרי הנצרות החשובים מיד המוסלמים תוך כדי נישול אחיהם לדת – הנוצרים המזרחיים, הוסיפו את חלקם, הקימו את ארמון המלך הצלבני והחזיקו במקום במשך כ-200 שנים לסירוגין עד שנהדפו ונאלצו להפליג חזרה לאירופה, חפויי ראש . המצודה המשיכה להחליף ידיים הפעם לטובת הממלוכים אשר עיבו את חומותיה והפליאו במפעלי בניה ואדריכלות מוסלמית ייחודית בכל רחבי העיר העתיקה. בתקופה זו אגב, העיר עמדה עירומה מחומתה אשר הוחרבה על יד שליטה הממלוכי בייברס, שחשש מחזרתם של הצלבנים.